גיל המעבר…. (להררי החושך) / תמי רימון

אגדה יפנית עתיקה מספרת כי בשערי כל מקדש בודהיסטי עומדים שדים מאיימים יורקי אש השומרים על הכניסה.
העומדים מבחוץ, משוועים להכנס אל הטוב המחכה להם בפנים אך יראים לעבור את הסף מפחד השדים המסוכנים.
מי שעוזר אומץ, נלחם בשדים, ומצליח לחדור את הסף, מרגע הכניסה למקדש זוכה להגנה מידי אותם שדים שעד לפני רגע היוו מקור הפחד והסכנה הגדולה ביותר."

בעולם מערבי המרופד בקלות, בפינוקים ובמהירות, אנחנו מתקשות לעמוד מול השדים ולהלחם בהם גם אם ברור לנו שאין דרך אחרת.

מבחינה כרונולוגית אני עומדת בשערי מקדש גיל המעבר רק עכשיו בגיל (כמעט) 56, אך ביולוגית ופיזיולוגית עמדתי שם מול השד הנורא כבר בגיל 35 כשנאבקתי בסרטן, מאבק של תשעה חודשים: ניתוח כריתה, כימו, השתלת מח עצם עצמית, הקרנות, וחודשים ארוכים של קרחת, עצירות, דימומים, חוסר תאבון, ימים ארוכים במיטה בחוסר יכולת מנטאלית או גופנית לצאת ממנה… בקיצור טלטלה גדולה, מלחמה בכל החזיתות אל מול שד איום ונורא.

עכשיו כשאני עומדת בפתח גיל המעבר הכרונולוגי אני חושבת לעצמי שדרך המאבק אינה הדרך היחידה, ובטח לא הדרך הנשית. אולי אני בכלל לא רוצה להלחם בשדים שעומדים בשער, אולי אני מבקשת לעשות איתם שלום, להביא להם מנחות, ללמוד מהם על סגולותיהם וכוחותיהם המרשימים?
אולי בשלב הזה של חיי אין צורך במלחמה ורק זרימה נעימה על פני הנחל והנאה בלתי מתפשרת מתחושת המים הקרירים וחמימות קרני השמש ואולי אפילו הפניית פני אל השמיים מקור הרוח והגשם… שיצלוף בי… כן שיצלוף…. הרי מחר הוא יעבור.

אז נכון, גלי חום, יובש בנרתיק, מצבי רוח, צניחת אברים, נשירת שיער ובקיצור… שער ההיכל.
עומדים שם שדים מטרידים וצריך לבחור את הדרך האישית להתמודד איתם, לפתח את שריר ההתמודדות, לאמן אותו לאורך החיים ולהביט לשדים בלבן של העיניים רושפות האש שלהם.
יש חיים במעבר… (להררי החושך) הסף אומנם מוגן ומאיים על ידי אותם שדים… רק שמהעבר השני, הם חברים ומגנים.

,בהצלחה